*פורסם במקור בלינקדאין. לצפיה בפוסט.
מסתבר שגם כשאתה מקבל את תפקיד החלומות שלך, לפעמים לא הכל ורוד.
איך אני יודע? כי זה בדיוק מה שקרה לי.
זה היה ב-2003, הייתי באמצע תואר שני במדעי המחשב בטכניון.
אני פוגש את המנחה שלי במסדרון והוא אומר לי:
"תקשיב, יש התמחות במיקרוסופט ריסרצ' ברדמונד (ליד סיאטל), מעוניין?"
אם אני מעוניין? ברור!
בשנים ההם, אמזון וגוגל היו חברות קטנות יחסית, ופייסבוק עדיין לא נוסדה. מיקרוסופט הייתה אימפריית תוכנה. מרכז המחקר שלה ברדמונד, אפשר הזדמנויות נדירות לעבוד על דברים שבאוניברסיטאות יכלו רק לחלום עליהן.
להתמחות הזאת התקבלו רק 50 אנשים מכל העולם בכל שנה. היא הייתה כל כך משמעותית למיקרוסופט, שבמהלכה אפילו הוזמנו לבית של ביל גייטס, לעשות איתו "על האש".
הלכתי לדבר עם הפרופסור שארגן את ההרשמה, ואחרי כמה ימים, עברתי ראיון טלפוני והופה, 3 חודשים בארה"ב, דירה, מכונית, לי ולבת זוגי.
לא רק זה, קיבלתי את תפקיד חלומותיי.
בתקופה הזאת מאוד אהבתי שפות תכנות וקומפיילרים, התקבלתי לעשות עבודת מחקר על שפת תכנות חדשה ולעבוד על הקומפיילר שלה.
הכל היה מושלם, לכאורה.
אבל… (ידעתם שיגיע אבל, נכון?)
צירפו אותי לצוות שהיה מורכב מחוקרים גרמניים. הם עבדו יחד הרבה שנים, ולא תמיד מצאו לנכון לעבור לאנגלית, כשישבנו ביחד לאכול צהרים, למשל.
ואלו היו הבעיות הקטנות. הבעיות הגדולות התחילו, כשנזקקתי לעזרה. כשסיימתי את המחקר התיאורטי והייתי צריך ליישם אותו בקומפיילר – נתקלתי במאות אלפי שורות קוד לא מתועד בכלל, כשרוב הידע על איך דברים עובדים ולמה, ואיך נכון לעשות שינויים, יושב בראש של אחד מחברי הצוות.
ואותו בחור, פשוט "לא אהב" שמפריעים לו.
בפעם השלישית שפניתי אליו להתייעצות, הוא פשוט נופף בידו בגסות רוח והורה עלי להסתלק.
המצב היה כזה נורא, שהייתי ממתין עם שאלות, כדי שלא ישפיל אותי פעמיים-שלוש ביום, אלא רק פעם ביומיים. ובכל פעם שהוא היה רואה אותי בפתח המשרד שלו, הוא היה מסנן בין השיניים קללה בגרמנית. גם אם לא הבנתי מה אמר, שפת הגוף שלו והבעת הפנים שלו לא הותירו מקום לספק.
מלבד העובדה שהתלות שלי בו עיכבה בצורה משמעותית את העבודה שלי, החוויה השלילית הזאת כל כך צרובה בנשמה שלי, שאפילו שאני כותב עכשיו את השורות הללו, 19 שנים אחרי, זה גורם לי לתחושה לא טובה.
כמו מה זה מרגיש? כאילו מישהו לקח שמפניה צרפתית משובחת, ופשוט שפך לתוכה טיפה של ביוב. זה מספיק כדי לקלקל את המשקה הנפלא. הנה אני, באחת הסביבות הכי טובות שיכולתי לדמיין, ו… אני סובל. מדוע?
בגלל אדם אחד, שמרעיל את האווירה, ולא משנה עד כמה מדהימה ומרשימה היתה החברה, עד כמה התנאים היו מפנקים והעבודה היתה מעניינת ומאתגרת.
גם בהמשך הקריירה שלי, יצא לי לא פעם להיתקל "מהצד" בטיפוסים דומים. אלו היו אנשים חסרי סבלנות או גסי רוח, שמשתיקים אחרים בישיבות, מרימים את הקול, או מתנהגים בצורה לא מכבדת.
מתוך החוויות הלא נעימות האלה, למדתי שיעור חשוב.
הבטחתי לעצמי משהו: לעולם לא אגייס אדם מוכשר ומבריק – ואותו בחור גרמני בהחלט היה מוכשר ומבריק – אם הוא מכניס רעל לארגון. אין טעם לגייס טלנט שמביא עימו מטען שלילי ופוגם בחדוות העבודה או בפרודוקטיביות של אחרים.
כמו שאני לא שופך טיפת ביוב לשמפניה שלי, אני גם לא מכניס אנשים כאלה לארגון.
האחריות שלי בתור מנהל, היא לשמור על הארגון שלי נקי מ"רעל ארגוני".
תרבות ארגונית רעילה לא תהיה בשום מקום שאני מנהל.